שמי אתי סימון, אני באה מתחום החינוך, בו עסקתי 36 שנים, פניתי לתחום הזה כי ילדים מאז ומתמיד היו כחלק בלתי נפרד מחיי ואני רואה בהם את השמחה הפנימית שלי. בתחילת דרכי התחלתי כמורה לאומנות וטכנולוגיה אך במשך השנים עברתי לתחום החינוך השמחה והצחוק. בשנת 2017 יצאתי לבגרות שניה (פנסיה) על מנת להפנות את כל ליבי לתחום החשוב לי ביותר, תחום ההומור והצחוק.

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לצחוק ולשמח את עצמי ואת הסביבה, הצחוק והשמחה התפרצו החוצה  מתוכי ללא תכנון וללא סיבה מיוחדת, גם ברגעי צער ועצב שהיו מנת חלקי לא פעם המפלט שלי היה הצחוק הפנימי, הצחוק שבנשמה.

בשנים האחרונות לפני יציאתי לבגרות השנייה, כתבתי יוזמה "ההומור והצחוק כדרך לראייה בחיים" לתלמידים מכיתות א-ו ובפרט למצטיינים מכיתות ג-ו.

את חיי בחרתי להעביר בחלוקת השמחה שלי עם האנושות, כבובנאית, בעזרת יצירת בובות והפעלתן לילדים ולמבוגרים, כליצנות רפואית בשימוח חולים הנמצאים בבתי חולים או קבוצות אנשים הזקוקים למגע של צחוק כדי לרפא את עצמם בנקודות שונות של חייהם, מעבר להיותי ליצנית רפואית אני מלמדת גם אחרים להיות ליצנים רפואיים ובכך אני מרחיבה את מעגל הנתינה לקבוצות שונות. כמנחה ומורה  ליוגה צחוק שקיבלה תעודת שגרירת הצחוק בישראל ממייסד התנועה, דר מדאן קטריה, אני מעבירה סנדאות לקבוצות ובודדים  מגיל שלוש עד מאה ועשרים שמאפשרות למשתתפים לקבל ולתת שמחה, אושר וראיה אופטימית לחיים.

 ערכו של החיוך – לא יסולא בפז, קל וחומר כשמדובר בחיוך על פניו של אדם חולה ובילד חסר אונים אשר כתוצאה מבעיות קשב וריכוז הסביבה אינה מבינה אותו ואף מקשה לקבלו. דרך הצחוק אנו יוצרים שפה חדשה שמאפשרת לכולם להתרומם מעל המצוקות בין אם הן פיזיות ובין אם הן נפשיות.

ההתנדבותיות שלי בין אם זה בבתי חולים ובין אם זה ב"אקים" מאפשרות לי לגרום לאנשים להיות מאושרים, להוציא החוצה את הילד שבתוכם, את הליצן הפנימי הטמון בכל אחד. האמירה ש"הנותן מקבל יותר" ידועה אבל בסוג ההתנדבויות שלי היא מקבלת משמעות שאין באפשרותי לתאר .הם נותנים לי כוח להמשיך ולתרום.